לאחר הכניסה המחרידה שלנו לטורקמניסטן, בחרנו לנסוע לעיר הבירה אשגבט, ושם היינו עוזבים לנסוע לאיראן. המשכנו במלון שרצינו להישאר בו וביקשנו חדר. “מלא” הוא כל האישה הרוסית-טורקמן אמרה. אז ביקשנו ממנה להתקשר לאחרים בספר ההדרכה עבורנו. כל אחד מהם אמר “אין אנגלית” וניתק אותנו, או אם היא בחרה לדבר איתם בשמנו, הם היו מלאים.
ממש מעולם לא התקשרנו, מעולם לא התקשרנו לכל בית הארחה/מלון שצוין בספר ההדרכה שלנו ונאמר לנו שהם מלאים. מה קורה?! מכיוון שמדובר בטורקמניסטן, ישנם רק מעט מלונות נבחרים שתיירים מסוגלים להישאר בהם. האפשרות היחידה שלנו הייתה להתקשר למלונות העליונים בספר ההדרכה שלנו – שמעולם לא היינו צריכים לפנות אליהם.
הכל מלא! מניח שנצטרך להישאר ב -5 כוכבים זה
המלון בו בסופו של דבר התארחנו הוא מקום בן 5 כוכבים בו טיולים קבוצתיים יכולים להישאר והרבה אנשי חברה נשארים גם שם. עם זאת, החדר היה ממוצע מאוד. העיצוב והריהוט היו ממש מתוארכים, החום התפוצץ ולא ניתן היה לכבות אותו וכמו הרבה מלונות, לא היה לו שום אופי. הדבר היחיד טוב בזה היה ארוחת הבוקר של המזנון. היינו משווים את זה למערבון הטוב ביותר או משהו בקנדה, בטח לא באיכות 5 כוכבים!
החדר שלנו במלון AK Atlyn
בילינו 2 לילות באשגבאט ולמען האמת, לא ממש תשמחנו בתקופתנו שם. העיר כל כך מוזרה. ארמונות שיש מאסיביים, לבנים, מבני ממשלה, אוניברסיטאות ומתחמי בתים מכסים את האופק. הנשיא המנוח רצה שזה ייקרא “העיר הלבנה”. עם כל מה שעשוי משיש, אנו חושבים שהיא צריכה להיות העיר הכבדה ביותר בעולם.
אחד הבניינים הלבנים והשיש הרבים באשגבאט, שמורים על ידי שוטר
הרחובות באזורים רבים בעיר היו שקטים להפליא, איפה היו כל האנשים? ניסינו לצלם תמונות של המקום הלא שגרתי הזה אך תמיד שרקו אותו ואמרנו “לא” על ידי הרבים והרבים שוטרים ששומרים על הרחובות והבניינים. אסור גם לנו ללכת ברחובות מסוימים והרגשנו מאוד מעצבנים כל הזמן.
איפה כל האנשים?
אז עשינו שימוש במלון המופקע שלנו. אכלתי אמבטיה, החזרנו בירות לחדר, שיחקנו קלפים, ראינו את T.V. והסתובב. אחרי שני לילות היינו הרבה יותר מוכנים לעזוב את הארץ הלא שגרתית והבלתי נסבלת הזו.
נכנסנו למונית והיינו בדרך. ככל שהתקרבנו לדרך שמובילה לגבול, גילינו שוטר שלא נותן שום תנועה. נהדר, דרך נוספת שאנחנו לא יכולים לרדת, מכל סיבה שהיא. ניסינו דרך נוספת, ככל הנראה כל הכבישים המובילים לגבול נסגרו. אחרי כשעה מכך מצאנו אחת שהייתה פתוחה. חיכינו בשורה מאסיבית לבצע בדיקת דרכון (לא להחתים, רק בדיקה).
אין קרניים, לא יכול לרדת ברחובות מסוימים, אין תמונות … מה בדיוק אתה יכול לעשות כאן?!
המשכנו להבהב את הדרכונים הקנדיים שלנו ואמרנו “תיירים, תיירים” ואחרי כשעה הם נתנו לנו להיתקל בתור. לאחר מכן לקחנו מיניבוס במחיר מופקע את 25 ק”מ של אדמתו של No-Man בין טורקמניסטן לאיראן. השלמנו טופס נוסף שאנחנו לא לגמרי בטוחים במה שהיא אמרה וחיכינו בקו נוסף להחתמת הארץ.
תורך!
זה כבר היה בצהריים בשלב זה ועזבנו את המלון שלנו בשעה 8:00 – לא הגיענו לשום מקום מהר. לבסוף, הגיע תורנו בדלפק הדרכונים … והם סגרו את החלון. זמן ארוחת צהרים. היינו צריכים לחכות שעה עד שנפתח. בשלב זה היינו זועמים וכל כך חולים מהסיוט הביורוקרטי היה טורקמניסטן. לחצתי את הדרכון שלי על הכוס ואמרתי “יאללה! עוד אחד. תיירים, בואו לנו לעבור “. לא היה אכפת לו והלך לאכול.
כאשר החלון נפתח מחדש שעה לאחר מכן, כולם רצו למעלה וניסו לזוז בתור. כל אדם שעבר ארך כרבע שעה בדלפק, וזה לגמרי לא נשמע ומיותר. אולי האיש שמאחורי הזכוכית זכר את המבט המעוצבן בעיניי, או אולי הוא פשוט מרגיש מלא ונדיב, אבל האיש סימן אותנו לחזית מאחורי הקו והטביע אותנו פנימה!
להתראות טורקמניסטן!
הללויה, היינו מחוץ לטורקמניסטן, ובכן … אחרי שהראינו את הדרכונים שלנו 2 הרבה יותר פעמים שהיינו. היינו כל כך שמחים להיות מחוץ למדינה ההיא וללכת לאחת שאנו מצפים לה במשך שנים, איראן!
ספר לנו על חווית חציית הגבול הגרועה ביותר שלך למטה!
כמו הפוסט הזה? להצמיד אותו!
הצהרת אחריות: עזים בדרך היא מקורבת באמזון וגם שלוחה עבור כמה קמעונאים אחרים. זה מרמז שאנחנו אוזנייםn עמלות אם אתה לוחץ על קישורים בבלוג שלנו ורכישה מאותם קמעונאים.